2002 - איך קונים דומיין כשאין כסף לחלב לילד?

אבא שלי תמיד נהג לומר בחיוך חצי ממזרי, חצי מציאותי: ״להתחתן רצית, לא?״

את שנת 2002 התחלתי כאב צעיר לתינוק, ירדן, שעוד לא מלאו לו שנתיים. הייתי שכיר ב-Ynet, משתכר בקושי 3,500 שקלים בחודש. גדלתי עם הורים שדאגו לדברים החשובים באמת: אהבה, אוכל ומיטה חמה. המילה ״מותרות״ לא הייתה קיימת בלקסיקון של מי שגדל בשכונת התקווה. שם, אם היה לחם וסיר על האש - אנחנו עשירים.

אבל בדסק החדשות של Ynet, המציאות הייתה אחרת. שם פגשתי את ההבדל התהומי בין ההזדמנויות בחברה שלנו. הייתי בחור צעיר, נשוי עם ילד, שנאבק על כל שקל. בכל פעם שהחבר'ה בדסק התכוננו להזמין אוכל, הבטן שלי הייתה מתכווצת. לא מרעב - אלא מהבושה והצורך להמציא תירוץ למה אני לא מצטרף.

אלה היו ימים קשים של בניית תא משפחתי. הנאיביות של הגיל גרמה לי להאמין שזה מה שמביא אושר, אבל המציאות הכלכלית טפחה לי על הפנים מדי בוקר.

שנת הדם והאש - 2002 דרך המדונה

השנה התחילה בקול תרועה. אירופה עברה לאירו, ואני, שרק חמש שנים קודם לכן עוד חרשתי את קו תל אביב-אמסטרדם, הבנתי שהימים של ה״גילדן״ נגמרו. הכל השתנה.

יומיים לתוך ינואר, נתפסה האונייה ״קארין איי״. אני זוכר את הטלפון בדסק פשוט נחנק מצלצולים. באותם ימים לא הייתה שיחה ממתינה; הכתבים מהשטח היו מתקשרים לעורכים שישבו לידי בצרחות: ״תביאו לי את רמי דחוף!״ ואני? אני עם המדונה על הראש, האצבעות רצות בטירוף על המקלדת, מתמלל דיווח אחד בזמן שכתב אחר כבר מחכה בתור.

שם, בדסק החדשות של Ynet, למדתי בפעם הראשונה מה זה תמלול בזמן אמת, בלי לחשוב, רק להקליד.

זו הייתה שנה שבה ההיסטוריה נכתבה בדם. הפיגוע במלון פארק בנתניה בליל הסדר, מבצע ״חומת מגן״, הפיגוע הנורא במדרחוב בירושלים. מדי יום שמעתי דרך האוזניות את הקולות הרועדים של הכתבים מהשטח, מתמלל שמות של הרוגים ופצועים בזמן אמת. הלב שלי נקרע בין המראות הלאומיים הקשים לבין המאבק הפרטי שלי בבית.

הייתי חוזר מהעבודה ברגל, כי לא היה לי כסף לאוטובוס, עובר דרך הרחובות השקטים של תל אביב וחושב על התינוק שלי ואיך אני פורץ את תקרת הזכוכית הזו של ה-3,500 שקל בחודש.

״שו דאבליו דאבליו דאבליו?״

ואז זה קרה. ״רמי, האתר מוכן״ ירה גבי מהגרפיקה. הרגשתי פרכוסים בכל הגוף. לא ידעתי לקראת מה אני עומד.

״אוקיי, מה עושים הלאה?״ שאלתי.

״אתה צריך לקנות דומיין,״ הוא ענה בפשטות.

״שו? דומיין? מה זה דומיין?״

גבי הסביר לי בסבלנות שזה הכתובת של האתר, כמו כתובת של בית. ״טוב, זה לא חלק מהתשלום על הבנייה?״ שאלתי בתמימות.

״לא רמי,״ הוא אמר, ״דומיין זה שלך. אתה קונה אותו כדי שיהיה רשום על שמך. זה הנכס האמיתי שלך.״

איזה נכס ואיזה נעליים, חשבתי לעצמי. אני רק צריך אתר שיביא עבודה. אני לא חושב שגבי, ואפילו לא אני, הבנו לאן זה יכול להגיע. אבל הייתה בעיה אחת קטנה ומציקה: איך קונים דומיין כשאין לך כסף לחלב לילד?

הוויזה של אמא

כפרה על אמא שלי. אין נשים כמותה. היא ילדה אותי כשהייתה בת עשרים וחודש, חונכה על ברכי זוג עיראקים, מהדור ההוא. לפעמים היא נראתה לי עתיקה כל כך, אבל ברגעים החשובים באמת התגלתה חוכמת החיים והפתיחות שלה. היא תמיד תמכה בי.

בגיל 16, כשאמרתי לה שאין לבית הספר מה ללמד אותי יותר, היא רק אמרה: ״בדאלאק רמי, תעשה מה שעושה לך טוב״.

התקשרתי אליה. ״אמא, מה נשמע?״

״אה בדאלאק, ברוך השם. איך ירדן? להכין לך שניצל ופירה ליום שישי?״

״בבקשה כן, תודה אמא. אמא... אני צריך שוב עזרה״.

״כן בדאלאק, מה שאתה צריך״.

סיפרתי לה על גוגל, על האתר שגבי בנה, ועל השם שאני חייב לקנות. ״אמא, זה עולה 270 שקל ואין לי אפשרות לרכוש את זה עכשיו.״

״לא בעיה בדאלאק,״ היא ענתה בלי להסס שנייה, ״תעשה עם הכרטיס אשראי שלי.״

באותו רגע, עם המספרים של אמא בתיבת הטקסט באתר של איגוד האינטרנט, רכשתי את timlul.co.il. אמא לא ידעה מה זה דומיין, והיא בטח לא ידעה שה-270 שקל האלו יבנו את הקריירה של הבן שלה ל-25 השנים הבאות. היא פשוט האמינה בי.

יצאתי מהעבודה באותו יום, הולך ברגל לאורכו של יגאל אלון לכיוון שכונת התקווה עם ראש בעננים. יש לי נכס. יש לי כתובת, עם עתיד, עם תקווה.

היום, כשאני מביט לאחור על הדרך שעברתי בעולם תמלול הקלטות, אני מבין שהרגע ההוא - לא הקמת האתר, לא שורת הקוד הראשונה, אלא דווקא הקנייה של הדומיין - היה הרגע שבו הפסקתי להיות רק שכיר שמקליד בדסק חדשות, והתחלתי להפוך לבעלים של בית דיגיטלי משלי.