עבודה מהבית ב 2003: כשהסיר של ירדן ניפץ את הקונספציה
שנת 2003 הייתה עבורי שנת מבחן. הודות לאתר החדש שהעליתי לאוויר הטלפון לא הפסיק לצלצל. כתוצאה מכך יכולתי לשפר את תנאי המשפחה.
אחרי שעזבתי את הביטחון היחסי של דסק החדשות ב Ynet מצאתי את עצמי שוכר דירת ארבעה חדרים ברחוב יצחק הלוי 56 בחולון. הדירה הייתה ענקית יחסית לחדר וחצי הקודמת ששכרנו. הרגשתי שהיא צריכה להפוך למטה של איש אחד. סידרתי לעצמי חדר עבודה קטן, כזה שחשבתי שיהיה המבצר שלי, המקום שבו אוכל לעבוד מהבית בשקט.
באותו זמן המושג עבודה מהבית הפך עבורי למציאות יומיומית, אבל קצת אחרת ממה שדמיינתי.
בתקופה ההיא עבודה מהבית היתה רחוקה שנות אור מהנוחות והזמינות של היום. לא היו לפטופים אלחוטיים דקים או אינטרנט סיבים מהיר. מחשב CRT ענקי תפס חצי שולחן, המודם חרק בכל פעם שהתחברתי לרשת (ADSL-תשלום פר דקה), וערימות של קסטות בכל מקום, ממש כמו בתחנה המרכזית בתל אביב.
תמלול משפטי באותם ימים דרש מכשיר שנקרא דיקטפון. זהו טייפ שניתן להפעיל עם הרגל. כיאה לאותה תקופה שבה רוב ההקלטות נעשו עם טייפ מנהלים קטן - הדיקטפון ניגן קלטות מיקרו. לטייפ חובר פדל לרגליים ממש כמו לנהוג ברכב. דוושת ימין ניגנה את ההקלטה (Play). כשהורדת את הרגל מהגז הקסטה חזרה 5 שניות לאחור. כשלחצת על דוושת שמאל יכולת להחזיר לאחור במהירות שיא. וכמובן אזניות אשר התחילו כפשוטות ועם הזמן הפכו לאיכותיות היות והן מעבירו את האודיו בצורה הטובה ביותר לאזניים.
בבית בחולון היינו כבר ארבע נפשות וחצי, שני בנים קטנים, הבכור בן שלוש והקטן חצי שנה, בת זוג בהריון והמון המון חיים.
הייתי מאושר. גם להתפרנס ממה שאני אוהב ועוד לעשות זאת מהבית? משוכנע שמצאתי נוסחה מנצחת לעבודה מהבית. יש חדר, יש דלת, יש שקט. יכולתי לשבת ולתמלל שעות של דיונים משפטיים בזמן שהחיים של הבית קורים מעבר לקיר. אבל בעולם של ילדים קטנים, דלת סגורה היא לא באמת מחסום - היא אתגר.
המאבק על השקט: דציבלים מול גורלות
מי שמספק שירותי תמלול יודע שהשקט הוא לא מותרות, הוא חובה. כשמתמללים דיון משפטי או בוררות רגישה, האוזן צריכה להיות חדה כמו אזמל. צריך לשמוע את המלה שנלחשה בפינה של החדר, את ההסתייגות של העד, מה מלמל עורך הדין ומה הגיב השופט.
וכל זה בבית עם שני פעוטות ובת זוג בהריון, השקט היה המשאב הכי חסר שלי.
ניסיתי הכל כדי לייצר הפרדה. קבעתי לעצמי ״שעות משרד״, חבשתי את האוזניות הכי אטומות שיכולתי למצוא וסגרתי את דלת המשרד. בראש שלי, המשרד הוא בתל אביב. במציאות, הייתי במרחק של קיר אחד מהמטבח.
רגע הסיר
השיא הגיע באחד הבקרים של קיץ 2003. בעודי שקוע עמוק בתוך תמלול מורכב עם שמונה דוברים הרגשתי שאני מנצח את הקונספט של עבודה מהבית. ירדן, שהיה אז כבר בן שלוש, לא הבין את ההפרדה הזו. עבורו, אבא בבית = אבא נמצא. הדלת הסגורה לא הייתה גבול בעבורו אלא אתגר נוסף.
אני זוכר את הדממה בתוך האוזניות שנשברה בבת אחת על ידי צליל מתכתי מחריד ורעש של שבורית זכוכה. אחרי שהוא דפק על הדלת ולא נענה כי לא שמעתי אותו הוא פנה למטבח ומצא סיר כבד, ניגש לדלת חדר העבודה שלי, ובכל כח הגעגוע דפק אותו על הזכוכית שעיטרה את חלקה העליון של הדלת. הזכוכית פשוט ויתרה. רסיסים עפו לכל עבר, והשקט שלי התנפץ יחד איתם.
עמדתי שם, מביט ברסיסים על הרצפה ובירדן המחייך שעומד עם הסיר ביד, והבנתי את השיעור הכי חשוב בקריירה שלי: עבודה מהבית היא פתרון זמני, לא משהו שאפשר לעשות קבוע ובטח לא עם ילדים קטנים בבית.
קשה באימונים, קל בקרב
למרות הזכוכית השבורה, ואולי דווקא בזכות תנאי השטח הלא פשוטים שהתחלתי אתם - המשכתי לעבוד מהבית עוד מספר חודשים טובים. המקרה הזה ועוד רבים כמותו אילצו אותי לאמץ יכולת ריכוז פנומנלית.
מסתבר שהמח יודע לפצות על חוסרים בצורה גאונית. קטרקט מולד בעיניים ועין שמאל עצלה לא היו מגבלה אלא דרך הטבע להפוך את אוזן שמאל לכזו שרואה הקול. שמיעה מחודדת זו הפכה לכלי עבודה הכי חזק שלי; אני שומע כל אה, א-הא ומה שביניהם.
בגלל שאני ׳רואה׳ את הקולות, כל תמלול הקלטה שיוצא תחת ידיי הוא נאמן למקור ומדויק בצורה בלתי מתפשרת, גם אם תנאי ההקלטה קשים ביותר.
למדתי לסנן רעש לבן ולכתוב פרוטוקול נקי. היום, כשאני מקבל הקלטות באיכות ירודה עם רעשים בבתי קפה והלקוח אומר לי שצריך לעשות סינון אני מבקש ממנו קודם כל לשלוח אותה אלי. ברוב המקרים אין כל צורך בסינון רעשים - מה שחוסך ללקוח הרבה לירות.
ההתחלה היתה בית הספר האמיתי שלי לעסקים. שם למדתי כמה חשוב הוא שירות לקוחות ואיך מדברים עם אנשים, כל זאת בזמן שאני עושה תנועות פנטומימה לילדים שיורידו את הווליום של עצמם.
שם הבנתי את מה שאמר לי גבי שנה לפני - זה נכס. לא רק דומיין שקניתי ב-270 שקל. זו הדרך שלי לספק למשפחה שלי חיים טובים יותר, גם אם המחיר הוא לעבוד בשעות הקטנות של הלילה כדי למצוא את השקט שירדן והסיר שלו לא אפשרו לי ביום.