אוגוסט 2002 - האתר עלה אתמול והלקוח הראשון על הקו: ״שלום, אתם מתמללים שיחות לבית משפט?"
אני לא זוכר הרבה מהתקופה ההיא. כמעט חצי יובל עבר, ואני מנסה לדלות תמונות בראש מהלקוח הראשון - ואין הרבה. מה שנשאר זה בעיקר התחושה של אוגוסט הלוהט והמזגן של הדסק ב-Ynet שבא על כולנו לטובה.
ישבתי שם, מתמלל עוד כתבה. הסלולר היה אז בתחילת דרכו, מכשיר מתקדם עם פומית שלא היה טיפוסי לבחור בן 26. באותם ימים לא הנחנו טלפונים על השולחן; הם נחו עמוק בתיק. השיחות היחידות שקיבלתי היו מהמשפחה, ולכל אחד היה ״רינגטון״ משלו - ככה קראנו למה שסלקום תרגמה אז ל-4 שקלים לאחד.
דקות אחרי שסיימתי לתמלל עוד כתבה, שמעתי צלצול לא מוכר. לא התייחסתי, אבל הוא לא הפסיק. כשהוצאתי את המכשיר מהתיק, ראיתי מספר לא מזוהה.
״שלום?״ עניתי. ״היי, הגעתי לשירותי תמלול הקלטות לבית משפט?״ שאל קול מהצד השני.
רק יום לפני כן גבי אמר לי שהוא העלה את האתר לאוויר. לא האמנתי שזה קורה כל כך מהר. ״כן, הגעת אל תמלול משפטי. שמי רמי, במה אוכל לעזור?״ ״יש לי מחר דיון משפטי והעורך דין אמר לי רק עכשיו שאני חייב לתמלל את ההקלטות. אתה יכול לעזור?״
ב-2002 עוד לא היו מכשירים דיגיטליים. הכל היה על קסטות של פעם. ״בוודאי,״ אמרתי בביטחון של מישהו שיש לו אימפריה מאחוריו, ״מה הכתובת? בתוך שעה יגיע שליח לאסוף אותן.״ סגרנו על 10 שקלים לעמוד. יש עסקה. יש לקוח ראשון.
חיים בשני עולמות מקבילים
ככה זה התחיל. עבדתי אז עם סעיד, בחור מיפו שהפך לימים לחבר קרוב. סעיד היה ״היד המבצעת״ שלי - הוא דהר על הקטנוע לכל מקום, אסף קלטות, והלקוחות היו בשמיים מהשירות האישי.
אבל היה קאץ' - אני עדיין עבדתי ב-Ynet. מצאתי את עצמי חי בשני יקומים. ביד אחת הקלדתי ידיעות חדשותיות בקצב רצחני עבור המערכת, וביד השנייה הרגשתי את הסלולרי בתוך התיק רוטט ללא הפסקה. כל רטט כזה היה הזדמנות, ואני הייתי כבול למסך המשותף, מנסה להסתיר את החיוך ואת הלחץ מהקולגות.
התחיל מבול של טלפונים. לקוחות רצו תמלול ל״אתמול״. כעצמאי, שום הספק לא נראה לי מספיק. הגעתי למצב שאני יושב בדסק ומחשב מסלול מחדש: ״אני מפסיד כסף כל רגע שאני כאן״. במקום להרוויח מאות שקלים בשעה כעצמאי, עבדתי 8 שעות בשביל משכורת חודשית של 3,500 שקלים.
הדילמה האטומית
אחרי כמה שבועות, הבנתי שזהו. הלכתי למנהלת כוח אדם. ״פתחתי עוסק מורשה,״ הודעתי לה, ״אני כבר מוציא חשבוניות.״ הייתי פרילנסר עוד לפני שהמילה הזו הפכה למיינסטרים. היא לא רצתה לוותר עליי והציעה לשלם לי 50 שקלים לשעה כנגד חשבונית.
נשארתי. לעוד חודש אחד. ובחודש הזה נפל האסימון הסופי: גם אם תשלמי לי 100 שקלים לשעה, זה עדיין פחות ממה שאני עושה בחוץ. אבל הפחד? הפחד היה אטומי. איך אני מתפטר? איך אשכור משרד? איך אשלם על הגן של ירדן או על הקניות בסופר?
בסוף, הרמתי טלפון לאמא. ״אמא, החלטתי. אני עוזב את Ynet ועובר לעבוד רק ב-תמלול.״
הפינה בסלון של אמא
התפטרתי אחרי שנה וחצי. חזרתי לסלון של ההורים, ושם, בפינה קטנה, הקמתי את המטה שלי. השיטה הייתה פשוטה: הטלפון מצלצל, אני עונה, שולח את סעיד לאסוף, ומתיישב עם הדיקטפון האנלוגי. כשהעבודה הייתה מוכנה, הדפסתי הכל בשלושה עותקים, כרכתי בספירלה, ושלחתי את סעיד למסירה.
אלו היו ימי התמלול הראשונים שלי. בלי משרד מפואר, בלי הייטק - רק אני, סעיד, קלטות של פעם, והמון תעוזה של בחור בן 26 שהחליט להמר על עצמו.