איך עבודת תמלול ישיבת בוררות השאירה אותי בחיים - חמש דקות לפני הפיגוע בדיזנגוף סנטר

תחילת הדרך שלי בעולם התמלול

בוקר יום שני, ה 04 במרץ 1996 התחיל כבוקר רגוע כיאה לעולם דקה לפני שגילו את גוגל. הוא גם היה אחד הימים הראשונים שלי בעבודה החדשה בחברת תמלול מובילה בתל אביב.

בן כמעט 20 הייתי, ילד, שנכנס לעולם שלא באמת ידע עליו כלום: עולם שירותי תמלול הקלטות לבתי המשפט.

״דרושים קלדנים מהירים לעבודת תמלול״. זו הייתה עבודה שמצאתי דרך רפרוף במדור ״דרושים״ בעיתון ״ידיעות אחרונות״. כן, עיתון, הנייר ההוא עם המידע החדש שנהגנו אז לקנות בכל בוקר. ״העשירים״, כך אמא שלי קראה לכל אחד שקיבל את העיתון על הבוקר עם שליח.

זו הפעם הראשונה שראיתי את צירוף האותיות ת־מ־ל־ו־ל. עד אז חיפשתי עבודה בקלדנות מבלי לדעת שלהקליד משמיעה זה בעצם תמלול.

הימים הראשונים בעמדת התמלול

בימים הראשונים הצמידו אותי לאחד הקלדנים שלימד אותי את העבודה. רמי, אתה פותח קובץ חדש, רושם את תאריך השיחה והתוכן שכתוב על הקסטה (כן, כן, קסטות) יורד שתי שורות, כותב דובר: לוחץ טאב ומתחיל לכתוב את מה שאתה שומע.

קסטות. וואי זה היה כל כך מזמן.

נשמע פשוט? זה נעשה באמצעות דיקטפון. מכניסים את הקסטה לטייפ מיוחד. היתרון של הטייפ היה שהוא מופעל ברגל: דוושת ימין מפעילה פליי, עזיבה מחזירה את ההקלטה חמש שניות אחורה, דוושה שמאלית מחזירה עוד אחורה.

בערך כמו לנגן על פסנתר עם שתי ידיים ושני רגליים.

ישיבת הבוררות ששינתה את הכל

באותו יום הגעתי מוקדם יחסית למשרד בידיעה שיש לי לתמלל הקלטה של דיון משפטי דחוף לצהריי אותו יום. המשרד היה ממש סמוך לדיזנגוף סנטר - מרחק של אולי מאה מטרים בקו אווירי.

אני זוכר את עצמי יושב בעמדה, עם אוזניות גדולות כאלה של פעם ומתמלל דיון בוררות רגיש במיוחד. חמישה אנשים מדברים יחד ואני טובע בתוך המלים.

למישהו כמוני עם הפרעות קשב - זה כמעט בלתי אפשרי. המוח כל הזמן אומר: ״רמי, קום, לך, צא החוצה, אתה בדיזנגוף״.

11:55 - רגע ההחלטה

עלתה בי מחשבה מוכרת: לקום, לרדת ולקנות משהו לאכול. הבטן קרקרה. לא אכלתי מהבוקר.

״רמי, לך לאכול״ — אמרתי לעצמי.

אבל אז הגיעה השנייה: ״סיים את הקובץ. עוד חמש דקות״.

נשארתי. ממשיך לתמלל. עוד משפט ועוד תיקון.

12:00 - הפיצוץ בדיזנגוף סנטר

ואז זה קרה.

ב־12:00 בדיוק נשמע פיצוץ אדיר. כל האזור רעד. טלפונים צלצלו. הודעות קפצו. דיזנגוף סנטר. מעבר החצייה. איפה שאני הייתי אמור להיות.

רק חמש דקות הפרידו ביני לבין המקום שבו התפוצץ המחבל.

הבנתי כמה קרוב הייתי לא להיות כאן בכלל.

הטלפון לאמא

כמה דקות אחרי - התקשרתי לאמא. ״אמא, את לא מבינה כמה קרוב הייתי״.

כיאה לאמא עיראקית - היא ירתה ברצף את כל הברכות האפשריות והודתה לכל העולם ואחותו, כולל הבאבא סאלי.

איך הרגע הזה הפך לבסיס הקריירה שלי

תמלול כבר לא היה רק הקלדה. הוא הפך לאחריות. לדייק כל מלה וכל הברה. היום, כשאני עוסק בתמלול משפטי מקצועי, הרגע ההוא תמיד מזכיר לי כמה החלטה קטנה יכולה להציל חיים.